אפשר לראות תרגול מדיטציה ויפאסנה כתרגול של חווית ארעיות. המודט מפנה את תשומת ליבו למה שמתעורר בתוכו – כאב פיזי, רגש, מחשבה, תחושת רווחה או שעמום – כולם מקבלים תשומת לב ברגע בו הם עולים ועד שאובייקט אחר עולה ותופס את מקומם. המתרגל יכול להיווכח כיצד אובייקטים מופיעים, נמצאים ואז נעלמים. במילים אחרות, כיצד הם נולדים, חיים ומתים. ישנן אף מסורות המגדילות לעשות ומעודדות את המתרגלים לבצע מדיטציה בחדר מתים תוך שהם מהרהרים במותם שלהם. הרעיון כאן אינו סדיסטי. הכוונה היא להביא את המתרגל לגעת במותו שלו בכדי לחזק את הכרתו האינטימית עם הארעיות. לאחר שנים ארוכות של תרגול כזה. תודעתו של אג'הן צ'ה תופסת בקלות את האוניברסאליות של הארעיות. כשהוא מסתכל בכוס הוא יודע שהיא כבר נשברה.
הכל משתנה. תמיד. דבר אינו נשאר כפי שהוא לנצח. זו אמת פשוטה שקשה לערער עליה, אך היא אינה אינטואיטיבית. מרבית האנשים שאני מכיר לא חווים את כוסות המים שלהם כשבורות. במקום זאת, אנו תופסים את המציאות כמורכבת מאובייקטים נפרדים וקבועים. זה שולחן, זה כיסא, זה מחשב, זה אני, זה החתול שלי… כאילו כל אחד מאלו הוא בעל קיום קבוע ובלתי תלוי באחרים. בחינה מדוקדקת יותר תגלה לנו שהמציאות מורכבת מתהליכים נמשכים הקשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. הכל נוצר, מתקיים ואז נעלם ומפנה מקום לדבר אחר שיעלה. קריאת המאמר שהתחילה לפני זמן מה נמשכת כרגע ותגמר בעוד זמן מה. רעיון שהצגתי עשוי לחלחל לראשו של קורא ולהשפיע על צורת החשיבה שלו. יתכן שקורא כלשהו יפנה אלי בשאלה וזו עשויה לחלחל לראשי ולהשפיע על האופן בו אני מבין את הדברים. השימוש במחשב גורם לבלייה ויהיה צורך להחליף אותו בעתיד, ולשם כך ליצר מחשב חדש, להביא אותו לארץ… האנרגיה שאני משקיע בכתיבה עשויה לגרום לי לרעב, ואולי בקרוב אוכל משהו. אם כן, המאמר מחולל בי שינוי. שינוי זה קשור בכתיבה, בקוראים ובכל מה שקורה מסביב. גם אני מחולל בקוראים שינוי מסוים וגם בכל מה שקורה מסביב. רעיון זה הוא יותר מאשר קוריוז משעשע. הנטייה לתפוס את המציאות כמורכבת מאובייקטים נפרדים וקבועים היא המצאה של המיינד האנושי. היא זו שמאפשרת לנו להיאחז באותם עצמים וגורמת לסבל רב.
לפני כמה שנים נתגלה גידול סרטני ברגלה של כלבה שהייתה שייכת לידידה שלי. הידידה לא הייתה מסוגלת לסבול את הרעיון שכלבתה תמות והחליטה לשלוח אותה לניתוח ולכרות את רגלה. רבים מחבריה ביקרו את ההחלטה וטענו שהכלבה תסבול ושהיא נוהגת באנוכיות כשהיא מאריכה את חייה. הכלבה עברה את הניתוח, החלימה ממנו וחזרה במהרה לחיים כלביים עולצים. חסרונה של הרגל הגביל את מהירותה ואת טווח התנועה שלה אך לא פגע במאום בחיוניותה ובשמחת החיים שלה. דומה הייתה שהידידה התקשתה מאוד להיפרד מהכלבה אך הכלבה לא התקשתה להיפרד מהרגל.
בבודהיזם מוצעים כמה הסברים לנטייה האנושית לפרק את המציאות לעצמים נפרדים וקבועים. אחד המעניינים שבהם ניתן לתרגום קל יחסית לשפה של פסיכואנליזה קלאסית. תפיסה כזו של המציאות נחוצה לאגו כדי שיוכל להתקרב לעצמים מספקים ומעוררי עונג ולהתרחק מהמכאיבים וגורמי הסבל. המטופל שהזכרתי בתחילת המאמר נאחז ברשימת הדייטים משום שהרשימה נתפסה כאובייקט מנחם וקבוע המאפשר ביטחון והפחתה של החרדה מהרס עתידי. דייט עם אשה אמיתית נתפס כמאיים ומבשר רע, כיוון שנשים אמיתיות אינן נשלטות על-ידיו והן מוכתמות בטרנספרנס אימהי. אם כן, האגו מחלק את המציאות לאובייקט רשימה שאיכויותיו הן נחמה וביטחון קבועים ולאובייקט של מפגש עם אשה שאיכויותיו הן הפכפכות ואיום קבועים. עתה אפשר לבחור ברשימה ולהפחית חרדה. כך, החלוקה של המציאות לאובייקטים נפרדים וקבועים כביכול היא פונקצית אגו המאפשרת את פעולת עקרון העונג-סבל. צורת הצגה כזו מדגישה גם עד כמה חלוקה זו היא הגנתית ומייצרת סבל. ברור שההצמדות לרשימה מנחמת חייבת להוביל למפח נפש, בעוד שיציאה לדייט עשויה להוליד זוגיות.
הסבר אחר לתופעה קשור לשימוש שלנו בשפה. אנו תופסים את העולם דרך מילים – מסמנים. ומילים אלו, מעצם היותן מושגים, אינן נתונות לשינוי המתמיד של המציאות. המסמן קבוע, אך המסומן לא. מושג הוא תבנית קבועה שנועדה להעביר אינפורמציה. הוא אינו הממשות. המלה "אשתי" רחוקה מאוד מהאישה איתה אני חולק את חיי. בעוד שהמלה לא תשתנה לעולם, אשתי יכולה לקום בבוקר עם מצב רוח מצוין ולנשק אותי בדרכה לעבודה, ולחזור בערב סרה וזועפת. היא יכולה להיות בריאה או חולה. להזדקן… המילים מספקות אשליה של קביעות ומטות את המיינד לתפוס את המציאות כאילו הייתה קבועה.