במאמר זה אנסה לאמר משהו על האופן בו רעיון הארעיות הבודהיסטי יכול להשפיע על החשיבה של מטפלים דינמיים-אנליטיים ולהעשיר אותה. ארעיות היא רעיון פשוט כביכול, הכוונה היא לכך שהכל משתנה תמיד. לפי בודהה זהו אחד משלושת מאפייני המציאות וניתן אף לאמר שאם ברצונך להבין את התורה הבודהיסטית כולה על רגל אחת – די שתבין את הארעיות.

רעיון הארעיות שזור בכתבים בודהיסטיים רבים. לצורך מאמר זה אתמקד בסוטרה הקצרה אודות גוטמי הצנומה (ראה: http://cafe.themarker.com/post/2026254/) . הסוטרה מספרת על אשה צעירה הנתונה בסערת אבל. בנה מת ולקח עמו את ההערכה לה זכתה ממשפחת בעלה. בודהה מייעץ לה להביא זרע חרדל מבית שלא ידע יגון. היא מנסה לעשות זאת ומגלה שאין בית כזה. באופן כלשהו תהליך זה מוציא אותה מהאבל העמוק תוך שהיא מכריזה "ארעיות היא האמת לאמיתה בכל העולמות…".

סיפור זה עשוי לעורר תמיהה. בודהה לא הציע לגוטמי כתף מנחמת. הוא לא ניסה להחזירה לחיים או לשקם את חווית הערך שלה ובכל זאת היא נחלצה מאבלה. אפשר לפטור את הסיפור כאגדה או משל בלבד, ויתכן שהדבר נכון, אך אני מציע להניח לרגע שיש בו אמת ולשאול את השאלה – מה הוא הגורם המרפא, או – למה גוטמי הצנומה הבריאה?

בחיבור הקצר של פרויד – "על הדברים בני חלוף" מוצע שוב קשר בין ארעיות ואבל, הפעם מהכיוון ההפוך. פרויד מספר לנו על ידידו, המשורר ריינר רילקה, הממאן ליהנות מיפי הטבע כיוון שהוא מודע בחריפות לכך שיחלוף. רילקה תופס את הארעיות בחדות ומגיב באבל עוד בהיות הדברים חיים. הוא נסוג מפני יפי הנוף בניסיון להתרחק מתגובת אבל זו.

מטופל סיפר לי לא מזמן כי הוא פתח כרטיס באתר היכרויות. נשים רבות פנו אליו ורבות מאלו שהוא יזם פנייה אליהן נענו לפנייתו. אך משום מה הוא בחר לפגוש דווקא את אלו שמשכו אותו פחות: "אני אוהב לשמור את הטוב לסוף" אמר. כשהתעניינתי מה כוונתו אמר: "כשאני אוכל אני אוהב לשמור את החתיכה הכי טובה לסוף. זה עוזר לי לא לחוש שהאוכל עומד להיגמר. הטוב עדיין מחכה לי".

תהיתי האם השיטה עובדת. האם המנות החמות לא מתקררות והקפואות נמסות. האם הטוב ביותר אכן נשאר כזה. הפציינט חייך וענה שברור שלא. מטבע הדברים, גם אסטרטגיית הדייטינג שלו לא הניבה תוצאות מרשימות במיוחד. משום מה הנשים אותן שמר "לסוף" לא המתינו לאותו סוף.

נראה היה שלחשש שלו מכישלון ודחייה בדייט עם אשה מוצלחת ומושכת היה חלק ביצירת הדפוס. קל יותר להחזיק רשימה של נשים מבטיחות מאשר לצאת לדייט מאיים. המטופל נסוג מהמציאות הלא צפויה לרשימה וירטואלית, מנחמת וקבועה כביכול של דייטים מבטיחים. נוסף על כך, גבר זה, שהיה בן לאם שנטתה להתפרצויות זעם לא נשלטות, חי בתחושה מתמדת של איום. בחוויה שלו, בכל רגע עולמו עלול להתערער ולהתהפך. המנה הטובה שעדיין לא אכל, או הבחורה האטרקטיבית עמה עדיין לא יצא היו מעין הבטחה או אשליה של שליטה בעתיד. כאילו כך הוא יודע שעתידו יהיה טוב. מעבר לפינה לא ממתין חורבן רגשי אלא מנה טעימה ואשה מבטיחה. רילקה והפציינט מגיבים באופן מעט דומה. שניהם מסרבים למצות את הרגע. שניהם עושים זאת כיוון שאין הם יכולים לעמוד בחוסר השליטה שלהם במציאות. הטוב יחלוף. זו דרכו.

בספרו Thoughts without a thinker מספר מארק אפשטיין על אדם שחווה את ארעיותם של הדברים בחדות, אך הדבר הובילו דווקא לשמחה עמוקה. הוא מתאר את המפגש הראשון שלו עם אחד ממורי המדיטציה הידועים ביותר במערב, אג'הן צ'ה, ממסורת נזירי היער התאילנדית. בתום מסע ארוך הגיעה קבוצת המודטים למנזרו של אג'הן צ'ה ופגשה אותו. אחד המודטים ביקש מהמורה להסביר מה ההבדל בין מורה ומודט ותיק כמוהו למודט מתחיל. אג'הן צ'ה חייך, הצביע על כוס זכוכית שהייתה מונחת לפניו ואמר – אתה רואה את הכוס הזו – בשבילי היא כבר נשברה (for me it's already broken ).

אג'הן צ'ה לא פרש את דבריו, אך נדמה שהוא התכוון לאמר שעבורו ארעיות היא חווית חיים. כאשר הוא שותה מים מהכוס הוא יודע שקיומה זמני. הכוס שבורה בכך שהיא נעדרת קביעות. שבר זה לא גורם לאג'הן צ'ה להצטער או לדחות את השימוש הכוס. להיפך. הוא נהנה ממנה עד מאוד. אך הוא לא נאחז בכוס. הוא שמח על קיומה, ויודע שגם זמנה יגיע להיאסף את אמותיה.
חלק שני ושלישי של המאמר יפורסמו בקרוב.
לקריאת החלק השני של המאמר