במקום אחר הבאתי מבוא תיאורטי קצר בו ניסיתי להסביר מהו טרנספרנס (העברה). עתה אביא דוגמה קלינית שתמחיש את הרעיון.
סיגל, בת 32, נמצאת בטיפול כשלוש שנים. לרוב היא מגיעה לפגישות בדיוק נמרץ, כך שכאשר אחרה לפגישה הדבר היה בולט מאוד. כשהגיעה אמרה שהיא יודעת שהייתה אמורה לשלם בפגישה זו עבור הטיפול, אך היא שחכה את ארנקה בבית. היא הוסיפה שהיא מפחדת מתגובתי. שאלתי אותה מדוע היא חוששת, והיא הפטירה: "שתכעס שאני לא משלמת". מעבר לזה לא ידעה להוסיף.
כאשר שיכחה מעין זו מתרחשת בטיפול אנו נוטים להקשיב לה ולנסות להבינה. לא פעם יש לשיכחה משמעות מעניינת מאוד וכך היה במקרה זה. סיגל נרגעה מעט ואז סיפרה שהגיעה לפגישה במונית. מכיוון ששכחה את הארנק והיו לה רק שלושים שקלים בכיס היא חששה שהמונה יעבור את הסכום והנהג ידרוש ממנה לרדת מהמונית.
ניתן לחשוב שלפנינו צירוף מקרים. סיגל שכחה את ארנקה ומכאן קל להבין את חששה מפני ומפני נהג המונית. מובן שהדבר נכון, אולם בטיפול פסיכולוגי עולה שאלה ברמה עמוקה יותר: האם סיגל המחיזה סיפור הטמון בלא מודע שלה עוד מילדותה. סיפור שיש לשמוע אותו ולתת לו מקום, בכדי שתוכל להשתחרר ממנו. זה בדיוק מה שחשבתי שקרה.
הצעתי לסיגל שסיפור המונית דומה למה שקרה לה איתי ושאלתי האם גם כאן היא חששה שאדרוש ממנה ללכת מהטיפול. סיגל צחקה. היא אמרה שהיא יודעת שזה כלל לא הגיוני, אבל ממש לפני שנכנסה לחדרי חשבה בדיוק על כך.
ניתן להבין אדם החושש שנהג מונית אלמוני יוריד אותו ממוניתו אם אין לו כסף, אבל סיגל ידעה היטב שלעולם לא אבקש ממנה דבר שכזה בטיפול. זהו רמז עבה מאוד לפעולה של העברה. ההווה נצבע בצבעי העבר באופן שמעוות אותו.
הרהרתי לרגע ואז אמרתי לסיגל שאני חש כמו מין אב קפריזי שיכול לסלקה מעל פניו ברגע שלא תתן לי את מה שאני זקוק לו. היא השתתקה. לרגע נראתה מבוהלת מאוד, ואז מכונסת בעצמה כאילו היא מוצפת בזיכרונות מעברה. אחרי כמה דקות אמרה שאביה היה בדיוק כזה. היא תמיד הייתה חייבת לרצותו ולהעריץ אותו כדי שיטפל בה וידאג לה. בהמשך הבנו כי סיגל חייתה תמיד בחוויה פנימית שהיא לא מסוגלת להתמודד עם דבר ללא עזרת אביה. היא חשה שהיא זקוקה לו נואשות כדי לנוע במסלול החיים. האב סייע לה בנדיבות כל עוד הייתה מוכנה לשלם במטבע יקר מאוד – היא הייתה צריכה להשאר בתפקיד הילדה הקטנה המעריצה את אביה החזק. כל נסיון למרד, או חוסר מוכנות לשלם מחיר זה הובילו מייד לתגובה נזעמת של האב בה הפסיק לעזור לביתו.
סיגל המחיזה בהעברה את דפוס יחסים מורכב זה. באופן לא מודע היא חשה שגם אני אב העוזר לה להתקדם בחייה, אך צפוי להפסיק את העזרה ברגע בו תעז לגדול ותפסיק "לשלם" לי. היא סיפרה את הסיפור כאשר אחרה ושכחה את הארנק. עתה יכולנו להבין את הפחד שאחז בה – שאגיב בדיוק כמו אביה. יכולנו להבין גם את תקוותה – שהפעם תפגוש אדם שיכול להבין את צרכיה ההתפתחותיים ויכול אפילו לראות את הצד החיובי בכך שהיא שוכחת לשלם, ולהבין שאלו ניצנים של מרד בריא ונסיונות לחדש תהליך התפתחותי שנמנע בעבר.